עין החוכמה וקסם הרגע

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום"

יושב דומם תחת העץ

מגע עדין בכתפי

מורה הזן מניף נוצה

מבריש אותי למודעות

היה זה עלה אביב ירוק ורך

עץ חרוב מלטף את אורחו.

"העולם מתבונן דרך עיניך": זהו מַעֲבָר מנפרדות לאחדות. מנקודת מבט לוגית אין היגיון באמירה זו, והבלבול שהיא יוצרת בתפיסת עולמנו יכול לסחרר אותנו. אבל מנקודת המבט של החוכמה האחדותית יש בכך הרבה היגיון, והסחרור הוא סיבוב מהנה בקרוסלה. נקודת מבט זו מייצגת סוג של ידיעה כוללנית. מסע רוחני אותנטי ועמוק ינוע מההנחות האוטומטיות של מציאות המבוססת על המחשבות הדואליסטיות שלי, הצרכים שלי וההשקפות שלי לעבר מודעות לא-דואלית אחדותית; מהפרדה להכללה. אין זה קל, כיוון שבמשך כל חיינו הסתמכנו על השכל המאשר את השקפת העולם הדואלית כנתונה, אמיתית ואובייקטיבית, והשקפה זו היא חלק מהחיווט הבסיסי שלנו.

לדוגמה, יכול להיות שיש בתוכנו קול פנימי שיפוטי וביקורתי, שמציק לנו ומספר כי אנחנו קטנים, חסרי יכולת ונכשלים בכל דבר. אבל בעזרת בהירות וחוכמה נבין כי זוהי רק דרך הסתכלות אחת מתוך אינספור נרטיביים אפשריים החולפים בתודעתנו. זהו בסך הכול נרטיב מכאיב שאינו מעוגן במציאות, למרות שאנו נוטים לחפש ולמצוא לו הוכחות. דוגמה נוספת עשויה להיות הוודאות בנוגע לצורך בשאיפות ובתשוקות בכדי להתקדם ולהצליח בחיים. מנקודת מבט זו החיים הם שדה קרב ועל כן לחץ הוא תוצר לוואי הכרחי. אך השקפה שיש בה חוכמה תחשוף בפנינו את החיים כמשתנים בכל רגע, ואנו נגיב להם באופן ספונטני וטבעי ונתאים את עצמנו, כפי שנראה לנכון. זוהי נקודת מבט רחבה וחופשית, אשר יכולה להוביל לחיים מוצלחים ומספקים לא פחות, אבל ללא המאבק.

כאב גופני הוא דוגמה נוספת לכך. בדרך כלל אנו רואות אותו כעובדה אמיתית, מוצקה ובלתי נעימה, ולפיכך עסוקות אך ורק בניסיון להעלים אותו, לוקחות תרופות כדי להשתיקו, מודדות את עוצמתו, מתלוננות עליו, נותנות לו כוח להפוך אותנו לקורבן. מתקיימת מערכת יחסים הדוקה בין "אני" הסובל לבין המטרד החיצוני הקרוי "כאב". כיצד תשתנה החוויה אם נתבונן בה בעיניים אחרות? נוכל להתייחס אל החוויה הבלתי נעימה בתשומת לב וברוֹך, עם מוכנות לפגוש את הכאב באופן ישיר. אז נראה כי אנו חוות תחושות לא נוחות של כאב, אך נוכל להרפות מההזדהות אתן, מההשלכות והפרשנויות שאנו מייצרות. התחושות יאבדו את עליונותן.

אנו רגילות לתפוס את העולם כולו כאמיתי, כעובדה שנכונותה ברורה מעל לכל ספק. אך מנקודת המבט של החוכמה, אותה מגבים בימינו גם מדעי המוח, העולם שנדמה לנו כעובדה הוא למעשה הנחה מקובלת בלבד, המבוססת על מסקנות ותגובות נלמדות שנחרתו במוח כתוצאה ממגוון התניות. למעשה, בדברים הנראים לנו מובנים מאליהם, כמו גופנו או העץ בגינה, רב הנסתר על הגלוי.

התרגול הבודהיסטי מציע לנו דרך לראיית החוכמה על בסיס שלושה אימונים: סילה, סמאדהי ופאניה.

סילה (Sila) היא התנהגות אתית, אך גם הרבה מעבר לכך. זהו תרגול של טיהור התודעה באמצעות טיפוח מערכת יחסים מיטיבה עם העולם וחיים הרמוניים עם כל צורות החיים. הכוונה היא להפחתת הסבל באמצעות הימנעות מפגיעה, הימנעות מגניבה וטיפוח יחס מיטיב כלפי עצמנו וכלפי כל היצורים החיים. מאחר שלרוב איננו פוגעות במזיד, אלא מתוך חוסר מודעות, סילה היא אימון במודעות לאופן שבו אנו מדברות, חושבות ומתנהגות כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

סמאדהי (Samadhi) היא מדיטציה ונוכחות, לאסוף את עצמנו ולשהות בחוויה של הרגע הנוכחי; זהו טיפוח של ריכוז וייצוב התודעה.

פאניה (Panya) היא חוכמה. בסנסקריט היא נקראת וידיה (Vidya) ובטיבטית ריגפה (Rigpa). זהו סוג טרנסנדנטלי של ידיעה. פאניה שמה דגש על החיבור הקיים בין הדברים, ולא על נפרדותם והגדרתם. אין זה ידע אקדמי ניטרלי או אנליטי, אלא תובנה משחררת הנובעת מראייה ישירה. היא מרחיבה את התודעה ואינה מתבטאת רק בידיעה ובראייה, אלא בדרך בה אנו חיים. החוכמה מחברת בין הלב הרחב וחובק הכול לבין התודעה הנוטה להפריד ולמדר. החוכמה הגדולה היא מעבר לתפיסה האישית, היא לא יכולה להיות בבעלותו של איש. המורה הרוחני קרישנמורטי אמר ש"אין דרך אל האמת ואין שתי אמיתות. האמת אינה ממוקמת בעבר ואינה ממוקמת בהווה. היא על-זמנית. האמת היא מצב של הוויה אשר מתגלה כאשר התודעה, המנסה להפריד ומסוגלת לחשוב רק במונחים של תוצאות והישגים, הגיעה לקִצהּ."

אולי אנחנו חושבים שהחוכמה היא מותרות, שניתן להשאיר אותה ל"רוחניים" מעופפים. אבל אין זה כך. דרך החוכמה היא צורך חיוני. איננו יכולים לחיות בלעדיה. לפי ההשקפה הבודהיסטית, שורשי הסבל נעוצים באשליה ובבורות; הקשיים שלנו אינם נובעים מנסיבות החיים, אלא אך ורק מהאופן בו אנו תופסים אותן. בורות היא התהליך בו אנו יוצרים את תמונת העולם על בסיס אוסף ההנחות, התפיסות והאמונות שלנו ולאחר מכן שוכחים שאנו יצרנו אותו כך ומאמינים שזוהי המציאות האובייקטיבית. לדוגמה, אם נהרהר בכך נראה כי השקפות של "אנחנו" הצודקים ו"הם" הרעים והתוקפניים, שאנו משוכנעים שהן אמיתות, מזינות את הסבל העצום, החורבן והמוות בסכסוכים צבאיים שונים ומיותרים, כפי שקורה למשל בסוריה או בין ישראל לעזה.

סיפור עממי מספר על איש תמים שהזמין חליפה אצל החייט. החייט לקח את מידותיו ואמר לו שהחליפה תהיה מוכנה בעוד שבועיים. האיש חזר כעבור שבועיים ומדד את הז'קט. הז'קט לא היה במידה הנכונה: שרוול אחד היה ארוך יותר מהשני והכפתורים לא היו מיושרים. אמר החייט: "אם תכופף מעט את גופך ותטה את כתפיך, זה יסתדר וייראה מצוין." לאחר מכן מדד האיש את המכנסיים, ומכנס אחד היה קצר יותר מהשני. "אין דבר," אמר החייט, "פשוט תתכופף לצד הקצר." המפשעה לא הייתה נוחה, אך החייט אמר שזה יהיה בסדר: כל שעליו לעשות זה לשנות מעט את הליכתו ולפסוע בצעדים בלתי שווים. האיש עשה כדברי החייט ויצא מדדה וצולע עם חליפתו החדשה אל הפארק. שני אנשים שישבו על ספסל בפארק הבחינו בו. "נכה מסכן," אמר האחד. "אבל תראה איזו חליפה יפה יש לו!" אמר השני.

אנו מדדים לאורך החיים בחליפות של תנאים ונסיבות שאליהם אנחנו מנסים להסתגל. רווחתנו תלויה בתנאים כה רבים: אהבה וקבלה, כסף, אוכל, בריאות, נוחות ובידור. אנחנו כמו מטוס על טייס אוטומטי, משוכנעים שמהות החיים היא התמודדות, תפקוד, עבודה, הולדת ילדים, הזדקנות ואז הכול נגמר. החדשות הטובות הן כי עין החוכמה קיימת בתוך כל אחד ואחת מאתנו מאז ילדותנו, למרות שהקשר עמה התעמעם. החוכמה החבויה בתוכנו היא המנוע הנסתר המניע אותנו לחפש אחר משמעות ודרך יציאה מכל זה; היא מקורה של כמיהתנו הטבעית לחופש ולשמחה; היא טמונה בתוך תקוותינו ובתפילותינו; היא תחושת החופש שאנו חווים כאשר אנו פוסעים על שפת הים בשעת בוקר מוקדמת; היא יופיים עוצר הנשימה של ההרים; היא האובדן המוחלט של העצמי בזמן התאהבות טוטאלית; היא ההרהור וההבנה לגבי סיבת הסבל והחיפוש אחר משמעות בחיינו.

המיתוס התנ"כי של גן עדן מביע זאת בעוצמה רבה. האדם הראשון (כלומר אנחנו) אכל (כלומר הפנים) מעץ הדעת (ידיעת טוב ורע). הדעת, כלומר התודעה, החלה לעסוק במה שטוב עבורי ורע עבורי. פריו של עץ זה הנו החשיבה הדואלית שמהותה היא אינטרסים והפרדות. כאשר אנו אוכלות אותו אנו מגורשות מגן עדן, ואחרי שיצאנו מהגן קשה מאוד לחזור אליו. התנ"ך מספר שעל הגן שומרת חרב מתהפכת. זוהי חרב של הפרדה, חלוקה והבדלה, ועלינו לחמוק ממנה כדי לחזור אל השלמות. אך במרכז הגן צומח עץ נוסף: עץ החיים. הוא מבטא את מה שמצוי מעבר לאינטרסים, להעדפות ולדואליות שלנו. הוא אינו אישי. ברגע שאני מבטאת את חפצי בעץ החיים איבדתי אותו. נקודת המבט של החיים כמכלול, ולא נקודת המבט של מה טוב או רע עבורי, היא חזרה לגן עדן והתענגות בצלו של עץ החיים.

אילו תרגולים והתנסויות יוכלו לקחת אותנו למסע אל מעבר לחרב המתהפכת ונגיע בחזרה לגן עדן? מה אנו יכולות לעשות בכדי להתעלות מעבר לידיעה הרגילה והמוגבלת אל החוכמה האוניברסלית וחסרת הגבולות?

ישנן דרכים רבות אל החוכמה. אחת מהן היא הבנת הטבע המשתנה והחי של דברים שחשבנו שהם מקובעים, יציבים ומשעממים ולא הקדשנו להם תשומת לב. למשל, כשאנו מתבוננות בנשימה וחוקרות אותה בתשומת לב אנו רואות כי זהו יקום שלם הנמצא בתנועה מתמדת; אין שתי נשימות זהות. המסע של האוויר המחיֶה אל גופנו וממנו הנו נהר של תחושות וחוויות. המרקם של הנשימה מתאפיין בשינוי מתמיד: קצר, ארוך, מכווץ, מרווח, מחוספס, חלק, עמוק, רדוד וכן הלאה. יש בה תודעה ויש בה גוף, שכן אנו יכולות להשפיע עליה ועם זאת היא מתרחשת מעצמה. יש לנו קשר אינטימי עם הנשימה שלנו – היא מספרת לנו אודות עצמנו, ואנו רואות את היופי והמסתורין של זרם החיים בגופנו.

הדבר נכון גם בנוגע לכאב. אין ספק שכאב אינו נעים, אך מודעות אליו הופכת אותו למקור עשיר לתובנות. הכאב גם מניע אותנו לגלות את השחרור משליטתו. מהו מכלול התחושות המשתנות היוצר את החוויה שאנו מתייגים בדרך כלל כ'דבר' רע ולא רצוי? היכן המרכז? מהם הגבולות, המרקם, התנועות, הגלים, הסוף וההתחלה שלו? איזו חדות ואיזו עוצמה יש לו? איך הוא משפיע עלינו? מה הן התגובות, הפעולות, המחשבות והרגשות העולות בנו יחד עם תחושת הכאב? באילו נרטיבים אנו משתמשים כדי להסביר אותו? אילו דפוסים הוא מתַחזק? האם אנו יכולים לקבל את הכאב בזרועות פתוחות במקום לנסות להשתיקו ולהיפטר ממנו? האם הוא גורם לנו להתייחס אל עצמנו כאילו היינו קורבן חסר אונים?

לפני זמן מה, באחד המפגשים הקבוצתיים שהעברתי, פרצה אישה אחת בבכי מר באמצע תרגול מדיטציה. לאחר המדיטציה כולם שאלו אותה: "מה קרה? למה בכית?" והיא השיבה: "אני בת 55, יש לי חמישה ילדים בבית וכאב כרוני במפרק הירך, שאין דרך לטפל בו מלבד לקחת כדורים. כל חיי הייתי קורבן. פשוט עשיתי את מה שאמרו לי לעשות, מה שהרופאים אמרו לי, מה שבעלי והילדים אמרו לי. שירתתי את כולם. חשבתי שזה מה שאני אמורה לעשות. אבל בזמן המדיטציה התחלתי לחקור את הכאב במפרק הירך והרגשתי שהוא זז ומשתנה, נעלם וחוזר. פתאום הבנתי שיש לי כוח שמעולם לא הכרתי להשפיע על גופי. הרגשתי עוצמה שלא הרגשתי מזה שנים. אם אני יכולה לשנות את הכאב, אני כבר לא קורבן."

נתיב נוסף החושף את החוכמה הוא קריאת תיגר על גבולות. התודעה מתעניינת רק בהבדלים ובשינויים, מכיוון שזו דרכה לבנות עולם המורכב מדברים מובחנים, אותו ניתן לכנות 'מציאות'. הגבולות בין דברים הם חומות מגן דימיוניות, אותן יוצר ומתַחזק מאמץ מנטלי בלתי מודע. כך, למשל, קיימת הסכמה חברתית ואישית שיש לנו זהות לאומית, שאנו חיים במדינה עם גבול ברור. אך אם נסתכל על כדור הארץ ממרחק, היכן נמצאים הגבולות בין המדינות? הם לא קיימים. זוהי רק תבנית בדימיוננו שאנו מאמינות שהיא עובדה. אך בתודעה מתקיימים גם חיבורים ומערכות יחסים דינמיות: צורתם המשתנה של העננים, המגע של גלי הים המלחכים את רגלינו, שירת הציפורים הנשמעת באוזנינו, הגוף המגיב; כל אלה משתתפים בריקוד החיים. החיבורים אינם מגדירים גבולות אלא מאפשרים להם להתמוסס. אם נביט היטב נראה שלא ברור כלל איפה מסתיים "אני" ומתחיל "העולם", מהו ההבדל בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. כאשר רגלינו פוסעות על הדשא, מולנו צומח עץ, הציפורים שרות והשמים תלויים ממעל – באיזה מובן אנו נפרדים וכיצד אנו מחוברים? אם אנו רואים ואף חיים את ההבנה הזו זהו שינוי רדיקלי, הפותח את תודעת החוכמה שלנו.

בתחילה אנחנו כמו ילדים בארגז חול החושבים כי זהו כל העולם, או כמו אסירים, מבלים את זמננו בסידור הרהיטים בתא כדי שיהיה לנו מעט יותר נוח. אבל אנחנו לא מרוצים. אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר, משהו חסר. אם נתבונן בתשומת לב נבין כי אנו חסומים, נתקלים בקיר, בגבול. גבול יכול להיות מחשבות וסיפורים שאיננו אוהבים, אשר מופיעים שוב ושוב ואיננו יודעים איך להתמודד אתם. אנחנו רוצות להשתחרר אך לא יודעות איך לעשות זאת. הרצון הזה כשלעצמו הוא צעד חשוב בכיוון הנכון. בצעד הבא נישען על הרצון להשתחרר ונחקור מה כובל אותנו. נבחן את הקירות ואת ארגז החול ובהדרגה נבחין כי הדלת פתוחה והקירות אינם סוגרים עלינו כלל. אנחנו יכולות פשוט לצאת החוצה. עולם חדש ונפלא מחכה לקבל את פנינו בזרועות פתוחות. כאשר נצא ונסתכל על ארגז החול מבחוץ נבין שבמציאות כלל לא היה שם ארגז. אנחנו יצרנו את הארגז, מילאנו אותו בחול והכנסנו את עצמנו לתוכו.

אכן, כמו שאולי חשדנו, משהו חסר בחיינו: אנחנו חסרים. ולכן בואו נרגיש את ההתמזגות עם האוויר שאנו נושמים ועם העשב תחת רגלינו. ברגע בו לבנו מתפעם משירת הציפורים נוצר חיבור בינינו לבינן, רגע קסום של שלמות בו דבר אינו חסר והכול נוכח. זהו סימן להופעתה של החוכמה. החיבור הזה זמין לנו בכל רגע ורגע. אנו שוטפים כלים במטבח וממהרים לסיים כדי שנוכל לקרוא ספר חשוב ורוחני על בודהיזם. אבל על כך אמר הבודהא: היֶה המים, מגע הצלחות, תנועות הידיים, הרגליים העומדות על הקרקע ותחושת המרחב מסביב. זה הספר הרוחני. יש יקום שלם כאן, במקום בו אני והכלים נמצאים.

חוכמה היא הזמנה לשמחה. ניתן לזהות אדם חכם באמצעות החדווה התמידית שלו. ישנה בחיים שמחה בסיסית, שמחה שאינה תלויה בדבר. איננו נדרשים לצאת למסע כדי למצוא אותה, אלא רק לאפשר לה להתגלות באמצעות קילוף הדרגתי של שכבות הקשיים, הדאגות ואי-הנחת שמכסות עליה. את השמחה הזו אפשר לדמות לשכבת צבע יפהפייה המשוחה על הבד ומהווה את הרקע לחוויות שלנו, או לתו הרמוני שהוא הבסיס למנגינה. השמחה הזו היא הריקוד של אנרגיית הצ'י או הפראנה, כוח החיים הקיים בכל מה שמצוי בתוכנו ומסביבנו.

החדשות הטובות בנוגע לפאניה הן שלא מדובר בהכול או לא כלום. הדעה הרווחת היא שאנו נמצאים כאן, בסבל היומיומי, ועלינו לעבוד קשה כדי להגיע לנירוונה השמימית שנמצאת אי שם, אליה מגיעים רק מתי מעט בכוחו של מפץ טרנספורמטיבי. אז בואו נשכח מהרעיון של נירוונה וניתן לעין החוכמה לראות לתוך המהות והחיוניות של הדברים. כל מבט קטן הוא עוד נגיסה מפרי עץ החיים. ברגע זה.